אלפי אנשים עשו דרכם במסע רגלי להגיע לארץ החוכמה.
אשה זקנה החליטה, כל עוד היא עומדת על רגליה, לצאת למסע המיוחל.
וכך עשתה… במשך ימים כלילות צעדה בדרכה לסין.
משהגיעה, היתה כבר מאד רעבה, צמאה ועייפה.
מאחר וכבר היה מאוחר, פנתה לבית הראשון שראתה, דפקה בדלת …
שלום, אמרה הזקנה, אפשר בבקשה כוס מים?
ואילו הם, טרקו את דלתם בפניה.
פנתה לבית השני:
שלום, אפשר בבקשה פת לחם?
ואילו הם, טרקו את דלתם בפניה.
פנתה לבית השלישי:
שלום, אפשר בבקשה מזרון, רק להניח את הראש עד מחר בבוקר?
ואילו הם, טרקו את דלתם בפניה.
מאוכזבת ועייפה הלכה לנוח בצד הדרך.
באותה השעה, הגיע עלם צעיר וחתיך שגם הוא סיים את המסע. עייף רעב וצמא.
דפק בדלת הראשונה:
שלום אמר העלם, אפשר בבקשה כוס מים?
בודאייייייייייייי ענו לו, בוא כנס… שב… הביאו לו בקבוק מים לשתיה.
אולי תרצה לאכול משהו? ופתחו שולחן ביד רחבה.
ולישון? בואאאאאא תישן אצלנו… אם תרצה את הבת הקטנה שלנו…בשמחה..אתה מוזמן גם לשאת אותה לאשה.
בבוקר יצא העלם הצעיר מהבית וראה ממול את האשה הזקנה יושבת בצד הדרך עייפה ועצובה.
ניגש אליה ושאל:
מי את?
אני האמת ענתה לו.
ומי אתה?
אני הוא הסיפור ."
היבט זה של מציאות מול פרשנות/סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו תופס חלק נכבד בתהליך האימון באמצעות יצירת הבהירות בפער הקיים בין המציאות (האמת שלנו) לבין הסיפורים היפים.
רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית שלי.
לפני שנה חצי שנה עשיתי שינוי גדול בחיי ועזבתי מקום עבודה אחרי 13 שנים בתפקיד בכיר.
בשנתיים האחרונות בתפקידי סבלתי סבל רב, הייתי מתוסכלת וחסרת אמביציה.
עד שהתחלתי להתאמן סיפרתי לעצמי הרבה סיפורים שסייעו לי להישאר באזור הנוחות שלי (בעבודה). סיפרתי לעצמי כמה זקוקים לי שם, וכמה שלא יוכלו להסתדר בלעדיי ושאני בורג חשוב, ואיך ירגישו העובדים שלי כאשר אנטוש אותם? הם הרי לא יוכלו לשאת זאת…
הסיפורים הללו ליוו אותי עד שהאמת הכואבת סתרה על פניי – הפחד משינוי מנהל אותך!!!
תתעוררי!!!
בשלב זה התחלתי להתעורר וכמובן באמצעות תהליך האימון עשיתי את הצעד.
ביום האחרון שעזבתי את החברה, אני זוכרת שיצאתי מהבניין… הלכתי מהר כמה צעדים קדימה … הסתכלתי על הבניין בתדהמה! הוא עדיין עמד במקום… הלכתי עוד כמה צעדים… ומה לומר? משבר רציני! לא רק שעמד שם, הוא עמד אפילו יציב.
אז שלא יעבדו עליכם…
כמה שאלות שכדאי לשאול את עצמנו:
