ככל שלמדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי יותר ויותר, כך הלב שלי התרחב ואהב יותר ויותר אנשים, כל מפגש עם אנשים הפך יותר לחגיגה מרגשת מאשר חגיגת רגשות מאמללים המפגישים את עצמי עם עצמי במקומות הכואבים.

זה התאפשר משום שלא היה כבר צורך בכל כך הרבה שיקופים חיצוניים.

זכרו שכל אדם בסביבה שלנו משקף לנו בצורה זו או אחרת את עצמנו.
כשאנחנו לא אוהבים מישהו, זה המקום לשאול מה הוא משקף לי בעצמי שאינני אוהב? וכשאוהבים, לראות מה אני אוהב בעצמי! (לא פחות חשוב).

לא מעט מתאמנים שואלים אותי: "אז מה הדרך לאהוב את עצמי?"

אז אני ממליצה על תהליך פילינג עמוק, המצריך הרבה אומץ יושרה ותעוזה.

אני ממליצה להתבונן בכל אדם שמעלה בנו התנגדות, או בכל סיטואציה שמקשה עלינו ולראות מה היא בעצם אומרת לנו על עצמנו? להתייחס אליה כהרמת שלט: "השכבה הבאה לטיפול"

אם אני כועס על מישהו שבחוויה שלי זלזל בי, זה המקום לוותר ולהוריד את הרמת האצבע המאשימה ולשאול את עצמי ממקום של יושר וחמלה, "היכן אני מזלזל בעצמי?" זה יכול להתבטא באכילה לא נכונה, היעדר ספורט ואז אני מזלזל בגוף שלי וכלה בלהבטיח לעצמי דברים ולא לקיים אותם … או אולי "אני מזלזל באחרים?"

החכמה היא לוותר על הכעס והאשמת האחר ולהתבונן על עצמי ממקום של חמלה ללא האשמות ושיפוטים.

זו הדרך להביא אהבה לעצמי מתוך קבלה, צמיחה ולקיחת אחריות.

כשאני מביא אהבה לעצמי, קל לי להביא אהבה לאחר וכמובן להיות נאהב.

לפי הזן הבודהיסטי, אהבה היא עשייה אקטיבית ונטולת אגו שקיימת ברגע העשייה עצמו.
ואני טוענת שהיא אפילו אינה רגש. אהבה היא הוויה, כשהיא מגיעה היא נוכחת.
אין לה קיום בעבר או בעתיד, אלא רק בהווה.

אהבה היא הוויה מקודשת ואינה מובנת מאליה.

אלו שנוכחים לאהבה הקיימת בעולמם, היזהרו מלקחת אותה כמובנת מאליה…

הודו לעצמכם על שיצרתם אותה בחייכם.

אם קיים בן זוג, הודו לו על קיומו ועל מי שהוא עבורכם.