סיפור חיי בדרכי לזוגיות

סיפור חיינו – האם הוא האמת, או אמת יחסית התלויה בנקודת מבטנו?

למשל תאומים שגדלו יחד, חלקו את אותם האירועים , ובכל זאת יספרו על החוויה באופן שונה לחלוטין זה מזה.

אני מזמינה אתכם להציץ על ההתמודדות שלי עם סיפור חיי.

סיפור שניהל אותי במשך שנים רבות. תהליך של התבוננות פנימית ומכוונות להתפתחות, אשר אפשרה  לי לקלף בכל פעם עוד שכבה מעוצמת החוויה ולהוריד  מכוחה.

נולדתי כבת זקונים להוריי שלא רצו עוד ילדים, אחותי הגדולה ממני ב 10 שנים ואחי הגדול ממני ב 7 שנים הפעילו לחץ על הוריי, שהם רוצים אח או אחות. הם התאמצו והטמינו פתקים (בסירים עם האוכל, במיטה של ההורים, בנעליים) עליהם כתבו: רוצים תינוק!

התודעה שלי, שמעה שאני לא באמת רצויה ואפילו גורם מפריע, הרגשתי דחויה.

הסיפור שסיפרתי לעצמי

וכך סיפרתי את סיפור חיי:

בגלל שהאחים שלי הציקו להורים שלי, הגעתי לעולם.

להורים שלי לא באמת היה כוח אליי ולכן היה להם מאד נוח שאחותי הגדולה טיפלה בי.

התנחמתי בכך שאחותי דאגה לי והעניקה לי תשומת לב ,ואני זוכרת את עצמי כילדה מאושרת.

כשהייתי בת שמונה אחותי התגייסה לצבא ושרתה רחוק מהבית. אני חוויתי משבר גדול בו הרגשתי שנשארתי לבד. אף אחד לא שם לב למשבר שחוויתי.

באותה תקופה גם אבא שלי התחיל לעבוד בעבודה שגרמה לו להעדר גם בסופי שבוע וחגים, והבילויים המשותפים שלנו פחתו מאוד.

בנקודה זו, חווית ה"דחויה"  התגברה מאד והתחילה לנהל את חיי באופן משמעותי.

פרשתי סיטואציות רבות מתוך נקודת המבט של ה"דחויה"  ומשם הגבתי. חוויתי הרבה כאב ובדידות. בדיעבד, אני מבינה שיכולתי לחוות את אותם סיטואציות מנקודות מבט שונות.

רוב המערכות הזוגיות בהן הייתי כשלו מאחר ונכנסתי אליהן עם המשקפיים של הילדה הדחויה. הפרשנויות יצרו הרבה מתחים, מאבקים ונטישות (לפעמים על ידם והרבה פעמים גם על ידי כדי שלא ידחו אותי קודם).

ואפילו היום, אחרי הרבה ניסיון ובן זוג אוהב ואהוב, מצאתי את עצמי עדיין מנוהלת על ידי אותה תפיסה, הגורמת לי לויכוח עם המציאות, למאבקי כוחות מיותרים.   

ומי שמכיר אותי, יודע שבמקומות שקשה לי בהם, אני רואה בהם הזדמנות נהדרת להתפתחות ולצמיחה. ולכן יצאתי לפגוש את אותה ילדה דחויה, מפגש שהעלה מקומות קשים נוספים שלא זכרתי את קיומם.

לקבלת המדריך החינמי לכתיבת כרטיס היכרויות אטרקטיבי

הכרטיס, שימשוך אלייך את בני הזוג המתאימים ביותר לך

מה הסיפור שלך?

מוזמנים לחקור את התפיסות הבסיסיות שמנהלות אתכם, על פי השלבים הבאים:

1. זהו את הסיפור המנהל אתכם

2. חיקרו –     קחו נשימות עמוקות בעיניים עצומות או חצי עצומות.

    התבוננות בתחושות הגוף כשאתם חושבים על הסיפור שלכם (אני דחויה )

    זהו את  הרגש שעולה (חוסר אונים/עצב/תסכול או כל רגש אחר)

    מה הסיפורים שעולים שם? (עשו לי ככה וככה… אני לא מסוגל… וכו')

3. קבלו את הרגש שעולה ותישארו איתו (אל תלחמו בו, אם עולה חוסר אונים, תהיו עם 

    חוסר האונים. תרשו לעצמכם לבכות, לצעוק)

4. כתיבה אינטואיטיבית – כתבו על החוויה שחוויתם. עשו זאת מבלי להרים את העט  

    מהדף וללא שפיטה .    

5. אהבו את הילד שהייתם– עצמו עיניים, הזמינו  את הילד שהייתם להצטרף אליכם

    ולשבת בחיקכם, חבקו אותו. הקפידו לנשום. נהלו איתו שיחה פנימית ואמרו לו כמה הוא  

    נפלא ואהוב, נסכו בו בטחון והבטיחו לו שתמיד תאהבו אותו ולעולם לא תנטשו אותו.

6. ציירו את הגרף של חייכם מנקודת מבטו של הילד הפנימי-

    קפלו דף  A4 לרוחב ופתחו אותו. סימן הקיפול מציין את קו ה- 0 .

    חלקו אותו בצורה שווה לפי הגיל שלכם.

    למשל, אם אתם בני 40 חלקו אותו ל-4 :סימון גילאי  40,30,20,10 (למי שיש הרבה 

    סיפורים, יכול לחבר שני דפים יחד לרוחב).

    התחילו מהגיל הכי צעיר שתזכרו.

    אירועים טובים שחווה וקיבל מה שרצה ביחס לסיפור, ציינו בנקודה במיקום גבוה ביחס  

    לקו האמצע, ואירועים שחווה את הסיפור עצמו ציינו במיקום נמוך.

    העלו את כל הסיפורים שאתם זוכרים  הקשורים להרגשה המנהלת אתכם.

    עכשיו אתם מוזמנים לחבר בין הנקודות ולהתבונן על הגרף של חייכם מנקודת מבטו של     

    הילד.

    שימו לב: חוויתם גם חוויות שנוגדות את הסיפור.

    למשל, אני הייתי גם אהובה וגם דחויה.

    יש לנו דפוס לזכור רק את מה שמשרת את סיפור חיינו.

    היזכרו בסיפורים אלו והסניפו אותם  J

7. עברו על כול סיפור בנפרד– ופרשו אותו הפעם אחרת, עשו זאת ממקום שמוכן להחליף את סיפור חייכם.

למשל, כשאבא הלך לעבוד ונעדר כול היום כולל בסופי שבוע, מבחינתי כילדה חוויתי נטישה.

בסיפור החדש יכולתי לראות את אבא עם נסיבות חייו וגם לומר לו תודה, שלקח אחריות  עלינו כמשפחה והלך לעבוד על מנת שיוכל להעניק לנו את מה שלא קיבל בעצמו.

לומר לאחיי תודה שהיו  השליחים הארציים שדאגו שאוולד בחיים האלה, לולא הם, לא הייתי כאן ולשמחתי אני אוהבת את החיים.

ולאמא לומר תודה שבזכות זה שהיתה עסוקה בענייניה, סמכה עליי ונתנה לי לגדול ולהיות ילדה מאד עצמאית.

ותודה גדולה על כך שהצורך שהיה לי לשרוד עם סיפור חיי של הדחויה, גרם לי לפתח כישורים משמעותיים, של עצמאות, חכמה, שאפתנות, חברתיות, ורבליות. זו היתה הברירה היחידה שהיתה לי כדי לשרוד.

לאורך שנים התנהלתי מתוך הפחד של הילדה להרגיש דחויה,  ועל מנת להימנע מהסיכון שאקבל דחייה. הייתי משטחת את הרצון שלי מקטינה ומעלימה אותו. כך הייתי לא בהירה  לגבי דברים שחשובים לי ולגבי הרגשות שלי .

כילדה היה לי רווח בלהרגיש דחויה, והיום אני כבר לא זקוקה לרווחים הללו ובוחרת לשחרר שכבה נוספת.

למה שכבה נוספת אתם שואלים ולא הכל?

כל אחד מאיתנו מגיע עם איזשהו סיפור חיים אשר מנהל אותו בחייו והסיפור תמיד יהיה הסיפור שאיתו גם ניפרד מהעולם .

יש לנו נטייה להיצמד לסיפור שלנו ולהאמין בו, וכך אנו יוצרים בשיטתיות סיטואציות המצדיקות אותו.

ככל שנזהה את הסיפור, ונלך עם הידע שהוא אינו האמת המוחלטת והוא רק סיפור המופיע כל פעם במסכה אחרת, נוכל להוריד מכוחו, עד שאנחנו ננהל את הסיפור ולא הסיפור ינהל אותנו.

וזכרו! אתם כבר לא אותם ילדים חסרי אונים שהייתם.

היום אתם כבר גדולים ויש לכם את כל הכלים להתמודד עם חוויות החיים.

אז מה הסיפור שלך?

 (אוקטובר, 2011)

דילוג לתוכן