כבר מס' שנים שאני עובדת על התהוותה של אינטימיות בחיי.
לאינטימיות קיימים רבדים רבים שדרשו ממני להשיל לא מעט קליפות על מנת לחיות את מהותה. כל קליפה שנשרה, קירבה אותי יותר ויותר למהות.
בהרצאתי "פרד או זוג?" הבחירה בידך!" אני נוגעת בחלק גדול מההרצאה בנושא האינטימיות ומרכיביה. רבים מהמשתתפים קולטים שהם עדיין בדרך בתוך השביל המרגש הזה, למרות שחשבו שכבר מזמן הם נמצאים שם.
עבור רבים מאיתנו יחסים מתנהלים בין כתלי השחור או לבן! הכל או כלום! אוהב או שונא!
כתלים אלו מנעו ממני אורך שנים לקיים יחסים אינטימיים תקינים והוציאו את האוויר מהיחסים בכל פעם כשקרה משהו שלא בדיוק רציתי, או שהצד השני לא מילא את רצונותיי וצרכיי, בטח ובטח כשהוא הביע אכזבה ממשהו שעשיתי או הייתי.
כאשר התנהלתי כך, נמנעתי מלהביא את עצמי, נמנעתי מלומר מה שאני חושבת או מרגישה על מנת להימנע מעימותים.
כאשר נמנעתי מלהביא את עצמי – איבדתי בראש ובראשונה, את האינטימיות עם עצמי.
חוויתי את הפחד להיחשף ואת הפחד מלהיות מודעת לרגשות הקיימים בתוכי משום שלא היה לי את הידע כיצד להתמודד איתם וכך בניתי עוד שכבה של מסיכה שהקיפה אותי.
המחשבה – אם אומר לו משהו שלא ימצא חן בעיניו/ אחשוף חולשה שבי – לא יאהב אותי -> ישנא אותי -> יעזוב אותי
אם אומר משהו שרוצה לשמוע -> יאהב אותי -> יישאר איתי
אגלה לכם סוד, זו רק אשליה!
האדם שעמד מולי, הרגיש את חוסר הנאמנות שלי לעצמי, את חוסר הקבלה העצמית או הפחד וקלט את חוסר האותנטיות שלי.
האם הייתי רוצה להיות עם מישהו שלא מכבד/רואה את עצמו? מישהו מפוחד ולא אותנטי?
אני מניחה שאתם מבינים את התשובה! ברור שלא!
ואז… יצרתי בדיוק את מה שניסיתי להימנע ממנו – דחייה/לבד/שנאה/חוסר שייכות וכו'
למדתי שדווקא החולשות שלי הם העוצמות שלי ומאז יותר קל לי להתנהל בעולם ממקום שאני נאמנה לעצמי, מכילה ומקבלת את עצמי גם כשקשה לי בעיקר מסכימה להיות חשופה ברגשותיי וחולשותיי
אני רוצה לשתף אתכם בשני דברים מרגשים שקרו לי השבוע, שם מצאתי את עצמי לגמרי בתוך ריקוד היחסים האינטימיים, יכולתי ממש לחוות ולהתרגש מהריקוד וזה יכול היה לקרות רק לאחר המסע המרתק הזה ששיתפתי אתכם שארך מס' שנים.
הסיפור הראשון אירע מול חבר יקר שחווינו סיטואציה לא נעימה שאמר לי משהו לגבי עצמו שהיתה לזה השלכה עלי, שיתף שהרגיש אכזבה כתוצאה ממשהו שציפה שאעשה ולא עשיתי (בחוויה שלי לפחות) ולמרות הכל, יכולנו להיות בהקשבה אחד לשנייה ואז נפרדנו לשלום.
כשהוא הלך עבדתי עם עצמי וראיתי את המקום בו אני יכולה להיעלב ובחרתי שלא ועזבתי את זה.
לאחר מס' ימים נפגשנו שוב ואז כבר יכולנו להיכנס לשיחה יותר עמוקה ושם נגענו שנינו ברגשות שחשנו. חווינו חשיפה מאד גדולה משני הצדדים שהביאה לקרבה גדולה.
יכולנו להיות במקום שאומרים הכל (כמובן באופן מכבד) והצד השני חווה רגש לא נעים ובכל זאת נשארים ומכילים במקום הכי חשוף והכי כואב. ומשם כמו קסם משהו משתחרר ונבנה דבר חדש מבלי לשבור את הכלים. יצאתי מהשיחה בתחושה של התרגשות גדול (אפילו שלא שמעתי את מה שרציתי). שם נפתח לי משהו חדש נוסף שלמדתי על יחסים, זה בעצם מה שמרגש שם כל כך.
בנינו משטח אפור ויציב עליו יכולנו לרקוד, שחררנו את החוקים והיה מקום לדברים חדשים לקרות. על המשטח הזה יכולנו להכיל רגשות מכווצים, גבולות וחוסר הסכמות ועדין להישאר קרובים.
הדבר השני בו פגשתי בעצמי השבוע זה היכולת שלי יותר ויותר לקבל את עצמי במקומות בהם אני "חלשה" ולא פועלת כפי ש"ציפיתי מעצמי". בכל שישי אני מוציאה את הדוור השבועי.
השבוע, חוויתי שבוע מאד מבורך ועם זאת גם עמוס והגעתי לשישי באפיסת כוחות.
היתה לי תכנית להוציא לכם דוור עם פעילויות נפלאות שעומדות לקרות כבר השבוע ולא מצאתי לכך את הכוחות. התבוננתי ברגשות שחוויתי והחלטתי לשחרר ולאפשר לעצמי את המנוחה. חוויתי תחושה של חוסר מוטיבציה שמבחינתי זו חוויה נוראית! בחרתי להישאר איתה ולתת לה את המקום (למרות הקושי). כאשר חשפתי את החולשה לשותף העסקי שלי ששאל אותי לגבי הדוור, קרו כמה דברים:
1. הוא הציע לי להוציא דוור שחושף את המקום הזה – מעז יצא מתוק:)
2. כעבור שעה, התחושה הזו עברה והתחלפה ברגש חיובי של שמחה ומלאות וכל זה רק מלקבל את עצמי עם אותה החולשה ולשתף בה.
