היא באה אליו ממקום של אהבה ושיתפה אותו על אף החשש שלה מהתגובה שלו.

להפתעתה, הוא קיבל את הערותיה בברכה ואמר לה שקשה לו לשמוע את דבריה ועם זאת שמח ששיתפה אותו.

זה היה הדבר שהעצים את הקשר שלהם וגרם לה להתקרב אליו מחדש.

הפרק הזה הוריד לי את האסימון! (כמה קל להבין כשמדובר באחרים  )

הבנתי!

אני   לא   מאפשרת   לבן   הזוג   שלי   להביא   את עצמו   במרחב   הזוגי!

אני מאפשרת לו לשתף אותי רק במה שתואם למציאות אותה אני רוצה ואיתה קל לי להתמודד!

כל מה שלא תואם למציאות, אני מעדיפה שלא לדעת (כאילו שזה ישנה את התחושות שלו).

החלטתי שאני לא רוצה את הזוגיות שלי בצורה כזאת!

אני רוצה להיות שותפה לכל התחושות שלו, גם כשהן מעמתות אותי עם עצמי במקומות הכואבים.

הכאב הוא כווץ שקורא לי לגדילה.

הבנתי שהמקום הקרבני מנהל אותי, והייתי נחושה להתחיל לנהל אותו.

חקרתי אותו,  ראיתי היכן נוצר ומהם דפוסיו.

ראיתי את הרווח מלהיות קורבן – הוא מיד מתגייס לטפל בי ונותן לי תשומת לב.

הייתי אמיצה וביקשתי ממנו שכשהוא מזהה אותי נכנסת למצב הקרבני, ימנע ממתן יחס מיוחד (ותאמינו לי שזה היה קשה).

ומה אתם חושבים? אכן זה קרה בשנית, והוא כמו גיבור נמנע מלספק לי את הסחורה המבוקשת (כמו סם לנרקומן) ואני שקעתי יותר ויותר פנימה בכאב, כילדה שבועטת בעולם ונלחמת על תשומת לב ואהבה.

כשזיהיתי שהרווח כבר לא קיים, נותרו לי שתי ברירות:

1. להפסיד במערכה (להישאר קורבן ללא רווח)

2. לנצח (לוותר על הקורבנות) ובגדול!

יכולתי לסרוק את כל החיים שלי ולראות כמה מערכות יחסים ניתקתי בחיי מהמקום הקרבני.

אותה ילדה שזקוקה היתה להערכה ולתשומת לב, ילדה עם אגו שלא הסכימה לוותר ותבעה מכולם את מבוקשה, שהסתובבה בעולם עם אמירה שכולם חייבים לה!

הילדה יכולה להגיב בשתי דרכים, או להיות הקרבנית וחלשה שמחכה שיתנו לה כח ותשומת לב או שהיא הופכת להיות תוקפנית ומאשימה.

לשמחתי, בן הזוג שלי לא הסכים למרחב זוגי מאשים, לא ויתר לי, וזה איפשר לי לחולל שם שינוי.

כל פעם כשהוא משתף בתחושותיו לגבי, אני רואה את התסכול והכאב שהוא חש, אני יכולה לראות את התגובה האוטומטית שלי ואז מזכירה לעצמי לנשום, ושחשוב לי להקשיב ולהעניק לו מרחב לבטא את עצמו.

אני גם יודעת שכשהוא משתף  ברגש חזק, האמירות והאופן בו הוא מתבטא אינן המציאות המוחלטת, אלא המציאות הרגעית שלו. 

תודה לילדה שבי, לי ולבן זוגי.