אני לגמרי לבד בעולם הזה!
מה חסר לי? מה רע בי?
אני לא מבינה למה אין לי אפילו חברות. אין לי עם מי לדבר, לחלוק. שלא נדבר על זוגיות. זעקה שרון את כאבה…הקשבתי לה עם המון אהבה ובמבט אמפטי לכאב שאיתו הגיעה.
והמשפחה? שאלתי…
יש משפחה בהגדרה, אבל רחוקה, אין יחסי קירבה, אין דיאלוג, אין אינטימיות. גם הם לא ממש מתעניינים בשלומי, מעניין אותם רק מתי אתחתן.
אין לי גב של אף אחד בעולם הזה חוץ משל עצמי וזה מעייף אותי.
כמה הייתי נותנת שתהיה לי חברה שאוכל לדבר איתה, שתקשיב לי ואני לה, שאוכל לקבל חיבוק אוהב כמו של אחות. למה אני לא מצליחה?
הקשבתי לשרון ותהיתי ביני לבין עצמי שאני יכולה להזדהות איתה. תמיד חשבתי שזה ממש קל ליצור קשרי חברויות.
אמא שלי סיפרה לי בגאווה איך בגיל שנתיים הייתי עושה עיניים ופרצופים לאנשים באוטובוס. והייתי נענית להזמנה שלהם לשבת עליהם ולשחק איתם.
היא תמיד העידה עלי שהייתי ילדה מאד חברותית.
מגיל מאד קטן אני זוכרת את עצמי ילדה עצמאית שמוקפת בחברות וחברים.
אספתי אותם מכל מיני מעגלים: מהשכונה, מהחוגים, מהצופים, מהחברים של החברים, הנכדים של השכנים.
עד לפני 3 שנים הייתי ממשיכה לספר לכם שהייתי ילדה מאד חברותית.
מה קרה לפני 3 שנים אתם שואלים?
נחתה עליי ההבנה (יותר נכון הפצצה) שלא באמת ידעתי לנהל יחסים… ידעתי יותר לדלג ביניהם וכך למעשה ברחתי מיצירת יחסים אינטימיים עמוקים כל חיי.
(אינטימיות זה לא רק מגע, אינטימיות זה להיות חשוף מול הצד השני ולהיות בטוח שהוא לא ישתמש בידע שיש לו עליך כנגדך, זה להתמודד ולהשאר גם כשעולה קושי).
הבנתי שכמות החברים שגייסתי לעצמי אפשרה לי לברוח מיחסים כל פעם כשמשהו לא היה לרוחי. כשחברה אחת עצבנה, התנתקתי ממנה והתקרבתי לחברה אחרת.
ניתקתי יחסים על ימין ועל שמאל.
ומה אתם חושבים? שעם גברים זה לא היה ככה? היה גם היה…
הפצצה הזאת העירה אותי ובזכותה למדתי לבחור את חבריי בקפידה וליצור אינטימיות.
אין יותר לאן לברוח, יש רק להעמיק.
והרווח הוא עצום!
שרון גרמה לי להבין ששתינו היינו למעשה באותו צד של המתרס רק כל אחת בדרכה…
שתינו בעצם פחדנו מליצור יחסים אינטימיים ובטוחים עם הסביבה. אני בדרכי והיא בדרכה.
היום, לאחר שלוש שנים בהם חקרתי את כל נושא החיבור האנושי והאינטימיות עם עצמי, אני מבינה את המשמעות העצומה של החיבור האנושי, את העוצמות הגלומות בו המאפשרות לנו להרגיש שייכים ובטוחים.
אם לא "נסתכן" לא נתחבר לעולם.
איפשהו כילדים חלקנו למדנו שמסוכן לסמוך, מסוכן לבטוח ולהאמין באחרים מתוך חוויה שהתאכזבנו ונפגענו.
הגוף שזוכר הכל מנהל אותנו כאנשים בוגרים מהמקום של הילד הקטן שחווה את הפגיעה.
אנחנו חיים בפרדוקס: מצד אחד רוצים קירבה ומצד שני נמנעים ממנה כדי לא להיפגע.
במציאות בכל מקרה נקודת הפתיחה היא הלבד (והרבה פעמים זו רק התחושה ולא המציאות)
אז מה אתם אומרים?
להיות אמיצים ולקחת "סיכון" וליצור אפשרות לחיבור אמיתי? או… להישאר במקום המוכר עם טעם ההחמצה (שהוא מאד מריר).
(נכתב בינואר 2012)
