שנים רבות שאני חוקרת את תחום הזוגיות בחיי.
לאורך שנים יצרתי מערכות זוגיות שכשלו בסופו של דבר, חלקם ארוכות יותר חלקן פחות ולמעשה על אף אחת מהן אינני יכולה לומר בלב שלם שהיתה בריאה.
המערכת הארוכה הראשונה שחוויתי ארכה 3.5 שנים, הייתי בת 20.
במרחק הזמן אני יכולה לומר שהיתה השפויה ביותר מכל המערכות ושזכיתי שם לבן זוג מאד אוהב, בעל פשטות ולב רחב.
לי זה לא הספיק ולכן בחרתי לצאת למסע חיי, בהם תרתי אחרי "אתגרים". השאלה הנשאלת, למה זה לא הספיק לי אז?
אם הייתם שואלים אותי במהלך המסע על הבחירות שלי, לא הייתי יודעת לענות.
הן היו נקודות עיוורות שלא יכולתי לראותן.
היה קל יותר לספר לעצמי סיפורים, לכעוס ולהאשים שלי זה לא קורה, לספר לעצמי שכל הגברים הם… נשמע לכם מוכר?
מה עומד ביננו לבין הזוגיות לה אנו כל כך כמהים?
אני מניחה שהבחנתם בתופעה שכשאנשים נמצאים בלבד הם זועקים שרוצים בן זוג, שותף לחיים וכשכבר יש להם אותה, הם עסוקים בלקטר.
כמה מאמצים משקיעים במציאת זוגיות וכשמוצאים היד קלה על ההדק לסיים אותה.
מה יש שם במרחב הזה שכל כך מאיים?
אז בואו נחזור אחורה, ממש אחורה ליום היוולדנו, הדבר המשמעותי שפגשנו וחווינו היו ההורים שלנו המורכבים מאנרגיה גברית ואנרגיה נשית.
בנקודה זו התחלנו לחוות אנרגיות אלו של אמא ואבא אשר יצרו בנו הטבעות על אופן ההתנהלות של כל אחד ואחת מאנרגיות אלו בעולם.
שמענו וחווינו בילדותנו איך אמא מתנהגת/מגיבה לאבא, איך אבא מתנהג/מגיב לאמא?
איך הם רבים? איך מתפייסים? חווינו חוויות או היעדר חוויות: אהבה, כבוד, אינטימיות, מחויבות, התמסרות, תשוקה ודרך זה יצרנו לעצמנו הטבעות שהפכו עם השנים לאמונות ודפוסים המנהלים אותנו בחיינו הבוגרים במודל הזוגי שלנו.
ככל שחווינו זוגיות בעלת כבוד ואהבה, כך קל לנו יותר לייצר זאת במודל הזוגי שלנו.
ככל שחווינו זלזול (היעדר כבוד) ואפטיות (היעדר אהבה) כך בקלות נייצר זאת במודל הזוגי על אף הכאב.
למעשה, יצרנו לעצמנו אמונות ודפוסים הגורמים לנו להתנהל במגרש הזוגי שלנו.
יש לי מתאמנת שנמצאת בזוגיות כבר למעלה משנה, מבחינתה ברור לה שבחרה בבן זוגה.
לאחר שחוו קושי מסוים, הגיע אלי נסערת ומלאת האשמות וביקורת כלפי בן זוגה.
שאלתי אותה שאלה מאד פשוטה: האם את בוחרת בו, להיות בן הזוג שלך לחיים כפי שהוא?
היא לא היתה מסוגלת לענות, השתתקה ולאחר מס' שניות אמרה שתהיה מוכנה לקבל אותו רק אם ישתנה ויתנהל בשונה מההתנהלות העכשווית שלו.
מתוך חקירה שביצענו יכולנו לזהות הקשר מובהק שאם תגיד את זה, משמע, תקבל אותו כמו שהוא– היא תבלע.
בן הזוג שלה חווה מנגד שהיא לא רואה אותו וכמה מפתיע, היא נלחמת במי שהוא.
נוצרו ביניהם יחסי מבקר קורבן. היא, קורבן כשהוא מאשים אותה ומיד מבקרת אותו כדי לשמור על הערך שלה וכנ"ל גם הוא קורבן, כשמאשים על עצם הפגיעות שלו ומוציא זאת בביקורת עליה.
מעגל קסמים שחג סביב עצמו ומחכה שיפרצו אותו.
רבים מהזוגות אינם מצליחים לפרוץ מעגל זה ומוצאים עצמם בפרידות וגירושין.
כשחקרנו את עברה, עלה כאב מאד גדול מהאופן בו חוותה את הזוגיות של הוריה: אבא בלע את אמא אמרה, באמצעות הצעקות והכעסים שלו. אמא למדה לשתוק והפכה לאשה מתוסכלת (מבקרת וקורבנית).
כשבחנו את תחושות הגוף כשעלה הזיכרון, היא חשה מעין מוט שיושב בין הסרעפת לגרון שחונק אותה ולא מאפשר לה לנשום, אני מרגישה שאני עומדת למות.
מבחינתה לקבל את בן הזוג שלה כמו שהוא – משמע להיבלע (משמע למות)
אינפורמציה זו היא קריטית ביותר לניהול הזוגיות שלה ועד לאותו רגע היתה נקודה עוורת.
זו דוגמא מצוינת מדוע אנשים נפרדים וחוזרים ללבד, מי רוצה אחרי הכל להבלע ולמות?
דמיינו שני מגרשי משחקים, מגרש של לבד ומגרש של יחד.
כשאנחנו לבד אנחנו מאד רוצים ועושים הכל כדי לעבור למגרש של יחד. יום אחד זה קורה לנו. בתחילת הקשר אנחנו בתחושה עילאית, מצאנו את הנפש התאומה שלנו… הוא יודע להקשיב… אהבת חיי… איך חייתי עד היום בלעדיו?… ועוברים החודשים הראשונים וטראח!
הוא לא רואה אותי, לא קשוב לי, חושב רק על עצמו… נוצרים כעסים, תסכולים וכל האהבה המופלאה הזאת שנכחה מתמלאת בערפל המונע מאתנו את אותה תחושת האהבה.
ואז מתעוררים ומגלים שאנחנו מוותרים על עצמנו או נבלעים כפי שתיארה המתאמנת היקרה שלי, עולה פחד מוות… מי צריך את זה? שואלים התודעה והגוף… מהר לחזור ללבד! שם יש לי מקום! שם אני רואה את עצמי, שם אני נאמנה לעצמי! וכך אני מוצאת את עצמי שוב במגרש הזה של הלבד, מתוסכלת לא פחות ממה שהייתי כשהייתי במגרש הזוגי ולא מבינה איך שוב הגעתי לכאן?
המתאמנת שלי התוודעה לפחד הזה בדיוק בזמן.
כשאנחנו נוכחים לפחד ומבינים מהיכן הגיע אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שלהורים שלנו היו את החיים שלהם ואנחנו בוחרים בכל רגע נתון מי נהייה בחיינו וכך לוותר על "הבריחה" מהמגרש הזוגי.
כשחקרנו את שאר מערכות היחסים שלה היא יכלה לראות שהפחד הזה היה נוכח עם כל בני הזוג שלה לאורך השנים. היא לא באמת יכלה לקבל מישהו מהם ולבחור בו ולומר אני כאן ויהי מה! תמיד היו שם התניות ופתחי מילוט שהובילו אותה כל פעם מחדש למגרש של הלבד.
אז היום היא בחרה בו במי שהוא! היום היא בחרה להישאר ויהי מה!
היא יכלה לראות שמראש היא נלחמת כדי לא להיבלע ומעצם המלחמה האוטומטית היא לא באמת מצליחה לראות את בן זוגה.
ואחרי הכל, תגידו לי אתם, מה היא אהבה אם לא לרצות לראות ולאהוב את בן הזוג שלנו?
תודה לך מתאמנת יקרה שהרשית לי לחשוף את סיפורך .
(נכתב במרץ 2012)
