אני מזמינה אתכם לתרגיל מעניין.

ערכו רשימה של שלושה אנשים שמעוררים בכם כעס או תחושת סערה כלשהי, ולצד כל שם, רשמו את התכונה שמפריעה לכם. הרשימה תכיל תכונות שאתם מבקרים אצל האחר. אני מזמינה אתכם לבחון כל תכונה. האם אתם מזהים אותה אצלכם? אם כן, בדקו עד כמה אתם אוהבים אותה כשאתם מתנהלים דרכה…

למשל, אני כועסת כשבן הזוג שלי מבקר אותי, התכונה המקפיצה היא "ביקורתיות", אני מזהה אותה בתוכי משום שאני גם ניחנתי בתכונה הזאת ואני לא אוהבת אותה כשזה יוצא ממני.

אם אינכם מזהים אותה אצלכם, תשאלו מה התכונה הקיצונית לה?

אתן דוגמא מדויקת מתוך ערב  שהרצאתי בו, בסופו ניגשה אלי משתתפת מקסימה שבאומץ שיתפה אותי שבמהלך ההרצאה עצבנתי אותה והיא לא הבינה למה. עד שדיברתי על ההשתקפות והביקורת.

שם נפל לה האסימון שעצם העמידה שלי מול קהל, באופן זורם והומוריסטי, הקפיצה אותה, מאחר וכבר שנים היא רצתה להנחות ולא הייתה מסוגלת להתגבר על הפחד שהיא לא מספיק טובה.

כשהבינה שזה שלה, התחלתי כבר להיראות לה נחמדה 

איך ניתן לעבוד עם הכלי הזה על מנת להוריד את רמת הביקורת שלנו?

1. הבנה שאם אני נסערת מתכונה אצל האחר -סימן שיש שם משהו שבאפשרותי ללמוד ממנו על עצמי.

2. זיהוי התלונה שלי: הוא מזלזל בי, הוא מבקר אותי, הוא כועס עלי… וכו'

3. היכן זה נוכח אצלי? באופן ישיר או הפוך?

4. לראות את זה נוכח אצלי ולקבל את עצמי כמו שאני ללא שיפוט.

התהליך נראה כך:

הוא מעצבן אותי משום שהוא ביקורתי

אני מבקרת הרבה את עצמי ואחרים או מנגד, אני לא מעזה לבקר אחרים כי אני מפחדת שלא יאהבו אותי…

אני רואה שאני ביקורתית ואני מקבלת את היותי כזאת (ללא שפיטה עצמית)

עצם ההכרה והקבלה מאפשרת שינוי.

לסיכום, השופט הפנימי מדכא את החופש שלנו, את היצירה, ההעזה והאומץ, מגביל אותנו במערכות יחסים ומונע מאיתנו להיות בדיאלוג עם האחר. כשאנו לא שלמים עם עצמנו, כל ביקורת חיצונית מעלה בנו פרשנות שאנחנו לא בסדר וכבר לא אוהבים אותנו.

כמה סבל וכאב אנו חווים כשאנחנו מפקידים את הקיום והערך שלנו בידי אחרים.

אתם בטח שואלים ותוהים מדוע השתמשתי למעלה במילה "בחירה" כשהיא נחווית כל כך אוטומטית.

הסיבה לכך היא שיש מה לעשות!!! אפשר להביא את עצמנו למקום בו אנו יכולים לנהוג אחרת. ככל שנסכים לוותר על השיפוט הפנימי, נאהב יותר את עצמנו ואז גם נאהב יותר את האחר.