עולם הפסיכולוגיה מדבר לא מעט על חשיבות התא המשפחתי שלנו בילדות ועל ההורים בפרט.
אלון גרשט, פסיכולוג קליני ישראלי החי בניו יורק ומטפל בתחום הזוגיות, מדבר בספרו "אילו יכלה האהבה לחשוב" על הדפוסים המשבשים את האהבה.
בכל דפוס עליו הוא מדבר, הוא למעשה שוזר את האמביוולנטיות הקיימת אשר מוצאת את דרכה לשבש את אותה האהבה.
הוא מדבר על ההיסטוריה של האמביוולנטיות, המכונה "מלחמת השדיים". בעיה המתחילה מרגע הגיעו של התינוק לעולם ורוקמת עור וגידים ביחסי האם והתינוק.
האם היא זו שמזינה אותו, דואגת ואוהבת אותו ועם זאת היא גם דמות שלעיתים מסרבת לו ולא נמצאת כשהוא צריך אותה.
היא גם ישנה וגם איננה.
גם אוהבת ללא תנאי וגם כועסת.
גם מזינה וגם לא נמצאת.
גם רכה וגם שמה גבולות.
את התופעה הזו מכנה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, "השד הטוב" ו"השד הרע" (מלחמת השדיים)
כלומר, כבר מראשית ימינו האהבה עם הדמות המשמעותית מכילה בתוכה את האמביוולנטיות של הגם וגם.
אלון גרשט מעלה מס' שאלות לגבי מערכת היחסים עם ההורים בילדות:
האם חשתם שהם אוהבים אתכם? יתכן שכן
האם אהבתם אותם? סביר בהחלט
האם חשתם כעס עליהם או שמחה להתרחק מהם?
האם חשתם שהם שופטים אתכם, מאכזבים או אפילו בוגדים בכם?
האם חשתם שאינכם מקבלים מספיק מאחד ההורים ויותר מידי מההורה השני?
אם עניתם "אף פעם לא" על אחת משלושת השאלות האחרונות, יתכן שאתם עסוקים בלגונן על הוריכם שהיו הכי נפלאים בעולם.
אנשים החווים אמביוולנטיות במידה רבה הם לרוב אותם אלו שעושים אידיאליזציה להוריהם ולא מוכנים לפגוש את המקומות בהם יש את הגם וגם. זה מצביע, אומר אלון על דפוס העדפה של אשליה של הרמוניה ואהבה טהורה על פני מציאות מגוונת שיש בה גם וגם.
חשוב לציין, שאין המדובר בהורים שהם לא טובים ואין מקום להאשמה.להיות הורה מושלם זו משימה בלתי אפשרית. בדיוק כפי שאין אדם שהוא מושלם עלי אדמות. החכמה היא לזהות את הדפוס שבחרנו לקחת.
כדי שנוכל להיכנס לקשר זוגי איכותי, טוב ולאורך זמן אנחנו צריכים להתמסר לזה שהאהבה היא אמביוולנטית – היא גם וגם.
בואו ניקח את זה למפגש עם בן זוג ששם חווים חזק מאד את האמביוולנטיות. כאשר מכירים בן/ת זוג פוגשים ש:
הוא גם טוב ונעים והוא גם משעמם.
הוא גם חכם וגם לא יפה
ובקיצור, הוא גם רצוי וגם לא רצוי.
הסובלים מדפוס זה רוצים את האו או ! מושלם או לא מושלם- יותר קל להחליט.שם לא צריך להתמודד עם משהו "מקולקל".
ובכל זאת במציאות אנו פוגשים את ה"גם וגם".
אני מניחה שעכשיו עולה השאלה – אז מה בכל זאת עושים עם ה"גם" הלא רצוי?
זו בדיוק ההזדמנות שלנו לעבוד עם עצמנו.
אם הוא משקף לי אדם לא יציב או משעמם – הוא מהווה מראה עבורנו לעבוד על היציבות שלנו, על השעמום שלנו.
אם אנחנו לא אוהבים משהו במראה שלו – מזמין אותנו לקבל ולאהוב את עצמנו במי שאנחנו.
מדובר במפגש פסגה מאד מאתגר שלנו עם חלקים בתוכנו. ובגלל שזה לא תמיד פשוט אנחנו מחפשים דפוסים עוקפים שלא מאפשרים זוגיות טובה או רבת שנים.
אם רק היא היתה פחות 5 קילו, אז זה היה מושלם/אפשרי
אם הוא רק היה גבוה ב- 10 ס"מ אז זה היה מושלם/אפשרי
מי שמזהה אצלו את האמירות האלה של "אם אז…"זה אחד הסממנים המשמעותיים המעידים על דפוסים שאותו אדם נמנע וקשה לו להתמודד עם אמביוולנטיות של אהבה והוא עסוק בלייצר מכשול דמיוני שנמצא בפנים.
כך יוצרים מעקפים שהם פנטזיות של אהבה הרמונית שאם יגיע האדם הנכון/ "האחד" אז כל הבעיות שלנו יפתרו …
עושים השלכות על האחר ( בן/ת זוג) ולא מאפשרים מקום לאהבה ולהתפתחות משום שעסוקים באחר.
נקודה נוספת שחשוב לי להבהיר, שהדבר החשוב ביותר שאנו מצפים לקבל מבן הזוג שלנו תלוי ברמת החסך הרגשי שלנו אשר שום בן זוג לא יוכל לעולם למלא אותו. על מנת להמחיש לכם, אשתף אתכם בחוויה של מתאמן שלי שאמו אהבה אותו רק עם תנאים (כאשר שמה גבולות מתוקף תפקידה כאמא, פרש זאת כתנאי), זוהי חוויה שהיתה קשה עבורו שבלבלה אותו מאד. כאשר נכנס לזוגיות הוא דורש מבלי לשים לב מבת זוגתו שתאהב אותו היא ללא תנאי.
הוא ניהל זוגיות עם מישהי שאהבה אותו אהבה גדולה אך הוא היה עסוק כל הזמן בלחפש היכן בכל זאת יש תנאים (לא במודע). כשהעלתה את צרכיה (באופן לגיטימי) הוא ישר פרש זאת כתנאי לאהבה שלה. בכלל לא משנה מה עשתה וכמה אהבה, היא לעולם לא יכלה לספק לו את החסך שחווה שלא קיבל מאמו. וכמובן שהיחסים לא נמשכו…
אני כאן כדי להזכיר לכם שכולנו גם וגם…
שההורים שלנו גם אהבו אותנו וגם כעסו עלינו, ובחלק מהדברים הם היו מושלמים ובחלק לא וכל זה דווקא מהיותם אנושיים.
בצאתכם למצוא זוגיות – זכרו שאין מושלם, יש שלם.
התבוננו בביקורת שלכם ושחקו איתה, הביאו מולה משהו חיובי ותתעצמו.
