אני מניחה שחלקכן חוויתן חוויה דומה שמאד הכאיבה, פצעה אתכן וגרמה לכן לאבד את האמון.
והאמת? אני הכי מבינה. מי כמוני מבינה.
אז יש לי וידוי,
עברתי את זה לא פעם אחת בחיים שלי
הפעם שהכי זכורה לי … היתה עם מישהו שממש שבר לי את הלב.
לקח לי כמה חודשים להתאושש.
מכרה משותפת הכירה ביננו.
דייט ראשון 7 שעות של שיחות עומק והתרגשות גדולה מצד שנינו
וככה זה המשיך חודש וחצי.
שנינו היינו מאוהבים.
ואני ממש זוכרת את היום שישי הזה שהוא היה אמור להגיע אלי
ואני מחכה לו, ומחכה לו
ובאיזשהו שלב התחלתי לדאוג ולהתקשר
ואין קול ואין עונה
אני לא צריכה להסביר לכן כמה דאגתי שאולי קרה משהו.
למחרת התקשרתי לזו שהכירה ביננו וביקשתי ממנה שתבדוק
אם קרה לו משהו.
ואז היא חזרה אלי ואמרה לי,
שירלי, תשחררי
הוא בריא ושלם
הוא הסתבך עם משהו שאין לו אומץ לספר וגם לא פניות.
פשוט תשחררי
מיותר לומר שהיה לי קשה לשחרר
בעיקר כי יש עלי שלט 'המצילה הלאומית'
לא הבנתי איך כזאת אהבה נגמרת בצורה כזאת.
הייתי מרוסקת, פגועה, חסרת אמונה במין הגברי.
היום אחרי מסע אל עצמי אני מבינה מה קרה שם.
לא סתם קראתי לעסק שלי השתקפות.
בראיה שלי, החיים בחוץ הם השתקפות למה שקורה לנו בפנים.
כפי שהוא נעלם לי, אני בתוך היחסים האלה נעלמתי לי.
ברגע שהתאהבתי, הפסקתי לאכול (דיאטה מצוינת, נכון?) ובכל זאת מזון – הזנה לגוף
הפסקתי להזין אותי.
ביטלתי תכניות שקבעתי כדי לראות אותו, ביטלתי והעלמתי את עצמי.
ובעצם, הענקתי לו (מבלי שביקש) את התפקיד להזין אותי באהבה, במילה טובה, בטלפונים, בחיזורים.
נתתי לו את התפקיד לאשר את הקיום והערך שלי.
שם נעלמתי לעצמי.
ככה זה עובד!
ולא, בואו לא נטעה, אני לא נותנת לו אישור על הדרך שהתנהג. זה לא מכבד
ולצד זה, אני מודה לו כי אני מבינה שהיה לו תפקיד חשוב. הוא בא להעיר אותי כדי שאעשה שינוי.
בזכותו למדתי לשמור את ההזנה שלי בידיים שלי ולא לתת תפקיד כל כך משמעותי ואחראי למישהו אחר.
מאז זה כבר לא חזר על עצמו.
למה?
כי הפסקתי להיעלם ולהעלים את עצמי 😊
וחשוב לי לומר שגם נשים נעלמות לגברים וזה כבר לנושא אחר…