ועכשיו, ארבע שנים אחרי, אני פוגשת שוב את אותו הפחד בדיוק, אותן תחושות גוף ואותה ההתרגשות. אני והולכת להתחתן ולחיות עם בן זוגי בצפון הארץ, במרחק של שעתיים נסיעה מהמרכז. למרות שהמקום קסום בתוך הטבע ומעל הכנרת זה עדין שינוי. אני עוזבת סביבה חמה ותומכת של משפחה וחברים. עוזבת בית, שכנים אהובים ואת בתי הקפה השכונתיים.

מדהים לראות שיש משהו שאנחנו כל כך מייחלים לו, מבקשים אותו לעצמנו, כמהים שיקרה, עושים הכל כדי שיהיה נוכח בחיינו. וכשהוא עומד להגיע אנחנו בתחושת שיתוק, ופחד מולו.

הפחד מעלה אינספור שיחות ומחשבות שליליות וספקניות, מנסה בכל זאת להניע אותנו מהגשמת החלום ומההליכה אל הלא נודע."את הטוב הזה את לא מכירה" הוא צועק לי.

מספר לנו בכל דרך אפשרית למה לא כדאי, לא עכשיו, ומה אם? ואז אנחנו גם מביאים סביבנו את כל השליחים החיצוניים שישקפו לנו את הפחדים שלנו ויסבירו לנו גם הם בכל דרך אפשרית למה לא כדאי… ויערערו את ביטחוננו בדיוק בנקודה בה הפחד שלנו יושב.

עבודת קודש עושים כל הנשמות הטובות האלה, אה? רק להם חיכינו! 

אז החלטתי להזמין את הפחד לשתות איתי קפה ולנהל איתו שיחה בארבע עיניים.

הוא כמובן מיד נענה להזמנתי, זיהה פרצה לפטפט את הפטפוטים שלו.

החלטתי שאני נותנת לו מקום, מקשיבה לו הקשבה מלאה ורק מכילה אותו.

הוא פירט לי את כל הספקות, הדאגות, ההזהרות והבעיות הצפויות.

ואני, יכולתי לראות שהוא בסה"כ פחד שזקוק לפטפוט.

פחד ישן, מהעבר הרחוק, מאז שהייתי ילדה חסרת אונים.

הוספתי לו עוד כוס קפה (coffee free), חייכתי אליו וחיבקתי אותו.

הזכרתי לו שהיום אני אישה גדולה וחזקה, שיש לי את הכלים להתמודד.

בקשתי שיסמוך עליי, שיאמין בי וידע שאני יודעת לגמרי מה אני עושה.

והוא, השתבלל לו בתוכי ונהנה מהחיבוק והביטחון, ואני הייתי מרוצה מעצמי.

תמיד אמרו לי שאני אמיצה, שאני מבצעת שינויים שאחרים לא היו מעיזים לבצע.

במבט לאחור אני לגמרי יכולה להבין למה התכוונו. אני אמיצה!

אני מחויבת לחיים שלי ואעשה תמיד כל מה שנדרש על מנת לחיות את החיים שאני רוצה!

זה אפשרי! וזכרו!

הפחד הוא רק פחד… ויש מציאות שונה.