במאמר זה, אחשוף בפניכם חלק מסיפור הזוגיות שלי, על מנת להמחיש את המסר שברצוני להעביר לכם בנושא חופש.
לפני 3 שנים כשהייתי כמעט בת 37 פגשתי את בן זוגי שהיה אז 36 .
כשנפגשנו הייתי בתהליך הבאת ילד עם בחור גיי כיון שהחלטתי להיות אמא ושאני לא מתכוונת לחכות לבן זוג. האמנתי שזוגיות תגיע תוך כדי הריון או אחריו.
להחלטה להביא ילד מחוץ לזוגיות קדם תהליך פנימי, בו שחררתי הרבה התנגדויות וכעסים על כך שזה לא קורה בדרך שאני רוצה, ובעיקר את התלות והציפייה לבן זוג.
ואז, חוק מרפי הגיע לביקור ופגשתי את בן זוגי, ממש רגע לפני שהתהליך להבאת ילד התקדם עוד שלב.
אם אהיה כנה ואמיצה, אגדיר את סיפור המסגרת של המפגש שלנו-
בחורה בת 37, שמאד רוצה אהבה ומחויבות, פוגשת גבר שרוצה אהבה עם הרבה חופש ומביא פחד ממחויבות.
אני מניחה שחלקכם עכשיו עוצרים את הנשימה, וחשים בגוף תחושת מחנק.
אני גרתי במרכז והוא בצפון הרחוק, ככה שהתראינו בעיקר בסופי שבוע . היום אני יכולה להודות שתדירות המפגשים התאימה גם לי למרות שהצהרתי שאני רוצה מחויבות ויחד.
חשוב לי לציין שמההתחלה היה בינינו חיבור פנימי חזק.
בתחילת היחסים, הוא מאד נלחם על החופש שלו (אתם בטח מרימים עכשיו גבה ותוהים על מה היה לו כבר להילחם אם גם ככה התראינו רק סופש"ים ?)
אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, אחרי שלושה חודשים שהיינו יחד, הוא החליט שבא לו להיות לבד בסופ"ש, וביקש שלא נפגש. אני הייתי המומה בכלל מעצם הבקשה, והרגשתי איך באותו הרגע, כל הדם שלי יוצא לי מהגוף. חשתי דחויה וחסרת קיום, עשיתי סצנות של העלבות אך זה לא עזר.
באותה תקופה עדיין לא אימנתי לזוגיות, אך מהכלים של האימון שכבר היו לי, ידעתי שאם זה מה שהבאתי למרחב שלי, וזה כל כך מפעיל אותי, יש לי מה ללמוד כאן על עצמי.
התבוננתי במחשבות, ובאמונות שעלו לי כתוצאה מהרצון שלו לחופש –
"הוא לא אוהב אותי", "הוא לא רוצה אותי", "אני לא משמעותית עבורו", "בטח יש לו מישהי אחרת", "בטח הוא רוצה להיפרד" ועוד כל מיני תסריטים שכבר הכרתי עוד הרבה לפני שפגשתי אותו.
ידעתי שהמחשבות שלי הם לא אני. הם רק מחשבות.
לאחר מספר מקרים דומים שחוויתי קושי, הזמנתי אותי למפגש עם עצמי. יכולתי לזהות תלותיות ומחסור בחופש פנימי, וידעתי שלא מהמקום הזה אני רוצה ליצור את הזוגיות.
שמתי לב שכאשר הייתי לבד , נהניתי להיות עם עצמי שעות ארוכות, להיפגש עם חברים ומשפחה, ולעשות דברים. ברגע שנכנס בן זוג לחיי והוא מבקש לא להיפגש, אני נותרת חסרת אונים, קורבנית חסרת תקנה ולא נהנית מכלום. הרגשה ששתו לי את הדם.
שמתי לב לפרדוקס שככל שאני לוחצת יותר להיות איתו, הוא מתרחק.
בפעם הנוספת שזה חזר, כבר הייתי יותר מחוזקת ובטוחה עם עצמי. תחושות הגוף חזרו , ועם כל הקושי שחוויתי, יכולתי לנשום ולהיות עם הכאב. כך יכולתי למנוע מהכאב להיהפך לסבל. אז גם יכולתי לראות שזה מקסים שהוא נאמן לעצמו ויודע לבקש את החופש שהוא צריך ובמקום להילחם בו פרגנתי לו.
אחרי שעה קיבלתי טלפון שהוא רוצה להגיע, והוא כבר לא צריך את החופש שביקש.
קרו כאן כמה דברים:
1. גבולות החופש שלו לא היו ברורים לו עצמו ולכן פחד להיעלם בתוך היחסים. וכדי שזה לא יקרה, הוא היה צריך להילחם על כך שאני אתן לו את החופש שלו.
רק כשחסר לנו משהו אנחנו צריכים להילחם עליו. אם הוא שלנו, נחווה שקט.
2. אני, למדתי למצוא את החופש הפנימי שלי בתוכי, וליהנות גם כשאנחנו לא יחד, מה שאפשר לי
לשנות את חוקי המשחק ובמקום להילחם בו וללחוץ עליו לקרבה, יכולתי לשחרר אותו באהבה. הוא הרגיש שאין לו יותר על מה להילחם, וכך התפנה לו מקום לקרבה ולמחויבות.
המלחמה על החופש היא זו שהרחיקה אותו מהרצון להתחייב.
3. בזכות הראיה המשותפת שלנו את הזוגיות כמרחב לגדילה, הסכמנו לעבור דרך הכאב שבדרך ולקחת אחריות על המקומות החסרים שלנו ועל הלמידה שיש לכל אחד מאיתנו.
במרחק של זמן, אני יכולה לומר לכם שזה היה שווה, וכל כאב בדרך היה כאב גדילה, שהיום מאפשר לנו לחיות את חיינו ביותר חופש ומחויבות ממה שהיו.
מי שכבר מכיר אותי מבין ששם העסק שלי "השתקפות" הוא עיקרון מובהק בעבודה שלי.
החיים שלנו מלאי השתקפויות ובעיקר בזוגיות.
מחויבות מול חופש זו השתקפות.
בתוך זוגיות תמיד קיימים משחקי תפקידים שלרוב מביאים לטלטלות רגשיות, האוטומט שלנו רוצה מיד להחליף את בן הזוג. במקום להחליף אותו, עדיף להחליף תפקידים.
