לבחור בבן הזוג שלי, משמע אני נבלעת (פחד מוות)

 שנים רבות שאני חוקרת את תחום הזוגיות בחיי.

לאורך שנים יצרתי מערכות זוגיות שכשלו בסופו של דבר, חלקם ארוכות יותר חלקן פחות ולמעשה על אף אחת מהן אינני יכולה לומר בלב שלם שהיתה בריאה.

המערכת הארוכה הראשונה שחוויתי ארכה  3.5 שנים, הייתי בת  20. במרחק הזמן אני יכולה לומר שהיתה השפויה ביותר מכל המערכות ושזכיתי שם לבן זוג מאד אוהב, בעל פשטות ולב רחב.

לי זה לא הספיק ולכן בחרתי לצאת למסע חיי, בהם תרתי אחרי "אתגרים".

השאלה הנשאלת, למה זה לא הספיק לי אז?

אם הייתם שואלים אותי במהלך המסע על הבחירות שלי, לא הייתי יודעת לענות. הן היו נקודות עוורות שלא יכולתי לראותן.

היה קל יותר לספר לעצמי סיפורים, לכעוס ולהאשים שלי זה לא קורה, לספר לעצמי שכל הגברים הם… נשמע לכם מוכר?

 

מה עומד בננו לבין הזוגיות לה אנו כל כך כמהים?

אני מניחה שהבחנתם בתופעה שכשאנשים נמצאים בלבד הם זועקים שרוצים בן זוג, שותף לחיים וכשכבר יש להם אותה,הם עסוקים בלקטר.

כמה מאמצים משקיעים  במציאת זוגיות וכשמוצאים היד קלה על ההדק לסיים אותה.

 

מה יש שם במרחב הזה שכל כך מאיים?

אז בואו נחזור אחורה, ממש אחורה ליום הוולדנו יש שיטענו לרגע מפגש הזרע והביצית של הורינו והדבר המשמעותי שפגשנו וחווינו היו ההורים שלנו המורכבים מאנרגיה גברית ואנרגיה נשית. בנקודה זו התחלנו לחוות אנרגיות אלו של אמא ואבא אשר יצרו בנו הטבעות על אופן התנהלות של כל אחד ואחת מאנרגיות אלו בעולם.

שמענו וחווינו בילדותנו איך אמא מתנהגת/מגיבה לאבא, איך אבא מתנהג/מגיב לאמא? איך הם רבים? איך מתפייסים? חווינו חוויות או היעדר חוויות: אהבה, כבוד, אינטימיות, מחויבות, התמסרות, תשוקה ודרך זה יצרנו לעצמנו הטבעות שהפכו עם השנים לאמונות ודפוסים המנהלים אותנו בחיינו הבוגרים במודל הזוגי שלנו.

ככל שחווינו זוגיות בעלת כבוד ואהבה, כך קל לנו יותר לייצר זאת במודל הזוגי שלנו.

ככל שחווינו זלזול  (היעדר כבוד) ואפטיות (היעדר אהבה) כך בקלות נייצר זאת במודל הזוגי.

למעשה יצרנו לעצמנו אמונות ודפוסים הגורמים  לנו להתנהל במגרש הזוגי  שלנו.

 

יש לי מתאמנת שנמצאת בזוגיות כבר למעלה משנה, מבחינתה ברור לה שבחרה בבן זוגה.

לאחר שחוו קושי מסוים, הגיע אלי נסערת ומלאת האשמות וביקורת כלפי בן זוגה.

שאלתי אותה שאלה מאד פשוטה: האם את בוחרת בו להיות בן הזוג שלך לחיים כפי שהוא?

היא לא היתה מסוגלת לענות, השתתקה ולאחר מס' שניות אמרה שתהיה מוכנה לקבל אותו רק אם ישתנה ויתנהל בשונה מההתנהלות העכשווית שלו.

 

מתוך חקירה שביצענו יכולנו לזהות הקשר מובהק שאם תגיד את זה, משמע, תקבל אותו כמו שהוא– היא תבלע.

בן הזוג שלה חווה מנגד שהיא לא רואה אותו וכמה מפתיע, היא נלחמת במי שהוא.

 

נוצרו ביניהם יחסי מבקר קורבן, היא קורבן כשהוא מאשים אותה ומיד מבקרת אותו כדי לשמור על הערך שלה וכנ"ל גם הוא קורבן כשמאשים על עצם הפגיעות שלו ומוציא זאת בביקורת עליה.

מעגל קסמים שחג סביב עצמו ומחכה שיפרצו אותו.

רבים מהזוגות אינם מצליחים לפרוץ מעגל זה ומוצאים עצמם בפרידות וגירושין.

 

כשחקרנו את עברה, עלה כאב מאד גדול מהאופן בו חוותה את הזוגיות של הוריה: אבא בלע את אמא אמרה, באמצעות הצעקות והכעסים שלו.  אמא למדה לשתוק והפכה לאשה מתוסכלת (מבקרת וקורבנית).

כשבחנו את תחושות הגוף כשעלה הזיכרון, היא חשה מעין מוט שיושב בין הסרעפת לגרון שחונק אותה ולא מאפשר לה לנשום, אני מרגישה שאני עומדת למות.

מבחינתה לקבל את בן הזוג שלה כמו שהוא – משמע להיבלע (משמע למות)

אינפורמציה זו היא קריטית ביותר לניהול הזוגיות שלה ועד לאותו רגע היתה נקודה עוורת.

זו דוגמא מצוינת מדוע אנשים נפרדים וחוזרים ללבד, מי רוצה אחרי הכל להבלע ולמות?

 

דמיינו שני מגרשי משחקים, מגרש של לבד ומגרש של יחד.

כשאנחנו לבד אנחנו מאד רוצים ועושים הכל כדי לעבור למגרש של יחד. יום אחד זה קורה לנו. בתחילת הקשר אנחנו בתחושה עילאית, מצאנו את הנפש התאומה שלנו… הוא יודע להקשיב… אהבת חיי… איך חייתי עד היום בלעדיו?… ועוברים החודשים הראשונים וטראח! הוא לא רואה אותי, לא קשוב לי, חושב רק על עצמו… נוצרים כעסים, תסכולים וכל האהבה המופלאה הזאת שנכחה מתמלאת בערפל המונע מאתנו את אותה תחושת האהבה.

ואז מתעוררים ומגלים שאנחנו מוותרים על עצמנו או נבלעים כפי שתארה המתאמנת היקרה שלי, עולה פחד מוות… מי צריך את זה? שואלים התודעה והגוף… מהר לחזור ללבד! שם יש לי מקום! שם אני רואה את עצמי, שם אני נאמנה לעצמי! וכך אני מוצאת את עצמי שוב במגרש הזה של הלבד, מתוסכלת לא פחות ממה שהייתי כשהייתי במגרש הזוגי ולא מבינה איך שוב הגעתי לכאן?

המתאמנת שלי התוודעה לפחד הזה בדיוק בזמן.

כשאנחנו נוכחים לפחד ומבינים מהיכן הגיע אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שלהורים שלנו היו את החיים שלהם ואנחנו בוחרים בכל רגע נתון מי נהייה בחיינו וכך לוותר על "הבריחה" מהמגרש הזוגי.

כשחקרנו את שאר מערכות היחסים שלה היא יכלה לראות שהפחד הזה היה נוכח עם כל בני הזוג שלה לאורך השנים. היא לא באמת יכלה לקבל מישהו  מהם ולבחור בו ולומר אני כאן ויהי מה! תמיד היו שם התניות ופתחי מילוט שהובילו אותה כל פעם מחדש למגרש של הלבד.

 

אז היום היא בחרה בו במי שהוא! היום היא בחרה להישאר ויהי מה!

היא יכלה לראות שמראש היא נלחמת כדי לא להיבלע ומעצם המלחמה האוטומטית היא לא באמת מצליחה לראות את בן זוגה.

ואחרי הכל, תגידו לי אתם, מה היא אהבה אם לא לרצות לראות ולאהוב את בן הזוג שלנו?

 

תודה לך מתאמנת יקרה שהרשית לי לחשוף את סיפורך .

 

לקבלת מתנה יש ללחוץ על הקישור- קורס ליצירת זוגיות שיגיע אליך למייל בחמישה סרטונים קצרים

 

 

About The Author

9 תגובות

  1. נורית says: - הגב

    מה שנכון נכון. אף אחד מאיתנו לא מושלם. אם אוהבים באמת, אוהבים עם כל המזוודה 🙂
    כתבת מקסים. תודה על השיתוף שלך ושל המתאמנת.

  2. שירלי יקירה – תודה רבה על השיתוף , הסיפור לכאורה "רגיל" ומוכר אך המסר הוא האקט הגדול פה. חשוב ביותר שיגיע להרבה אוזנים שנמצאות ממש היום במצב מוכר זה . שיהיה בהצלחה למתאמנת , ממתינה לעוד מסרים שלך.

    • שירלי אדלרסברג says: - הגב

      אביבה יקרה, תודה על הפרגונים החמים שלך לאורך הדרך.
      אכן, החזון שלי להגיע לכמה שיותר אנשים שהמסרים יסייעו להם לעשות שינוי. תודה!

  3. ריקה says: - הגב

    השיתוף של החוויות האישיות שלך פשוט מאלף! איזו תבונה ואינטליגנטציה רגשית את מעבירה לכולם. כל פעם מחדש אני משתאה על היכולת שלך לנתח את הסוד מאחורי יחסים וזוגיות.

  4. אחלה פוסט שירלי!

    על כך נאמר – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה". אני מאוד מתחבר לאמירה שאנחנו מושפעים במידה רבה מההורים שלנו. גם המכחישים – אלו שאומרים "אני לא כמו אבא שלי" או "אני לא כמו אמא שלי" בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, מבינים אחרת. אי אפשר לברוח מזה יותר מדי אבל המודעות לכך היא הדרך להתמודד עם זה. בהקשר הזה הרי נאמר, שזיהוי הבעיה היא חלק בלתי נפרד מהפתרון!

  5. נועה says: - הגב

    שירלי,
    לדעתי את נותנת יותר מידי "אחריות" על הבית בו גדלנו.
    אני דווקא חושבת של"חינוך התרבותי" ישנה השפעה נוראית שיוצרת תמונת מציאות והתמודדות עם קשיים ממש נוראית, הרבה יותר מהמצב בבית.
    רוצה דוגמה: בכל סדרה שהיא, הם רבים (היא והוא, הילד עם ההורים וכו) ואז מה עושים? זורקים משהו או תורקים דלת והעיקר, הולכים. עוזבים בלי להתמודד.
    עוד דוגמה: תשאלי כל נערה על דמות ה"גבר" שהיא רוצה ותקבלי תמונה של לאונרדו דה קפריו לפחות. היא מצפה שברגע שתביט בו הלב ירעד.
    מצטערת זה לא עובד ככה במציאות.
    לוקח זמן לאהוב (זה נכון גם לבן זוג ואפילו לילדים שנולדים).

  6. איזה מאמר חכם ומעמיק!!
    כן,
    אנחנו ממשיכים למחזר את ה"סרטים" של ילדותנו..
    שירלי,
    בכמה חכמה, רגישות ועדינות – את פועלת!
    ואיזו יכולת-כתיבה!!

    פשוט נפלא!

    אליאור

  7. היי,
    מאד אהבתי את המאמר.
    בתור מי שנשואה (לאותו בן זוג!) 30 שנה ואולי אולי קצת מבינה בזוגיות אציין שבעשר השנים הראשונות של נישואי – ניסיתי אין ספור פעמים "לשנות" את בעלי ולגרום (כאילו…) לו שיתאים לתבניות שרציתי. טוב כמובן שזה ממש לא עבד וגרם להרבה אמוציות הסתגלותיות לא פשוטות.
    אז אחרי 10 שנים החלטתי (כמה נבון) לשחרר, להרפות ולקבל אותו איך שהוא בדיוק. במידות שלו. וזה נותן שקט. כל אחד מוצא מרחב משלו ומרחב משותף וזה מתכון נכון לדעתי.
    אז אם אפשר לשדר מפה טיפ קטן ממני – אל תנסו לעולם לשנות את בן זוגכן. אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהגות שלנו ולא על ההתנהגות של הזולת. נעשה כמיטב יכולתנו תמיד!
    ועוד משהו קטן – היו התנהגויות והרגלים של בעלי שלא כך כך היו לרוחי ואז פשוט (או לא פשוט) מצאתי דרכים לעזור לו להתנהל בצורה נכונה יותר.
    דוגמא: בעיית זיכרון – בעלי מסוגל (מזל שהוא לא בפייסבוק – אל תגלו לו..) להיכנס למסעדה ולצאת ממנה כאשר התיק נשכח במסעדה, (אני אם אין לי תיק עלי כאילו אין לי יד) לשלם בכרטיס אשראי בתחנת דלק ולשכוח את כרטיס האשראי אצל המתדלק – בקיצור הפרעת קשב מהולה בבעיית זיכרון וכו – מצאתי דרכים יצירתיות לעזור לו וזה עובד.
    שלכם,
    כרמלה

הוספת תגובה